Yes, no doubt about it. It’s early in the morning and I stare a steady look straight to the brown eyes gazing at me from the mirror: eating is disgusting. Chewing is disgusting. Every thing that concerns eating is repulsing. It makes you fat, it makes you ill. Did you know, for example, that starved laboratory rats lived significantly longer than satisfied ones?
Me? I think to myself when I am entering the studio, I am a starving rat. I am strong and slim and healthy. I will live for ever. The studio smells like a three-star Michelin guide restaurant. Well, today we are shooting with a real supreme chef. I like him a lot. He really knows how to cook. I really like what he is doing, sort of, if I only were a guy who loved eating. But I am not. May be I will taste a little just not to hurt his feelings. He is a real emotional fellow. But think about it this way: this genius and brilliant chef takes a portion of a dead beautiful and innocent animal, let’s say, just for a slight demonstration, a real delicious Entrecôte (rib eye) steak that had been proper curing- rear to medium-rear with some butter on it and an appetizing umamic taste (our new discovered fifth taste in food similar to the flavor of glutamates) such as the one that leaves you incapable of wiping your chin while chewing till its over, and then, praising Lord whom you never believe in. HalleluYa (It’s a Hebrew word so don’t tell me how to spell it). As I all-ways say: meat is murder.
F__k. I messed it all up, again.
The thing is that I read somewhere that guilt is a bad consultant. So, very wisely I advised myself to drop upon me any self accusation. After all it’s not the outcome that matters, it’s the way that matters and deep inside, I truly believe that eating is disgusting. Tomorrow, tomorrow we are eating a new dish… So sorry, I meant shooting, shooting a new dish.
Chef Amir Ilan – HADSON brasserie
אוכל זאת בעיה קשה (סיפור למבוגרים בלבד)
אוכל זאת בעיה קשה, אני משנן לעצמי בבוקר עם ציחצוח השיניים. ברור לי, אני חושב בערגה כשאני נזכר בכל סיפורי האנורקסיה ששמעתי בחיי, שאפשר להשתכנע בזה. אם ילדה בת 15 מסוגלת, אז גם אני יכול, אני מבטיח לעצמי. רעב זה כיף, זו הנאה צרופה. בטן ריקה, מקרקרת, תחושה של קלילות מרחפת, של בריאות, חיות מתפרצת, אושר, אושר עילאי, אושר במשמעות הקתולית שלו, גן עדן עלי אדמות, שטר המחילה שלי לכל גרם מיותר שאני נושא. היום אני ארעב. ארעב בשקיקה, אביט בכל החיות הרעות בסטודיו שאוכלות כל הזמן, חסרות איפוק מול כל המטעמים שמתבשלים, מפעפעים ורוחשים בסירים. שנאפים בתנור, בריח כבד ומשכר שמצליח לחמוק מהמינדף, ממלא את הנחיריים ואת הגרון, ממלא את הלוע ברוק ואת ההכרה במיקסם השיקרי של “רק טעימה קטנה“.
נו טוב, לא הצלחתי הפעם. או בעצם, גם הפעם לא הצלחתי. אבל אסור להפסיק, צריך להמשיך בדבקות של חסיד סאטמר בן 15; אוכל זאת בעיה.
Yearning to be hospitalized
When GE studio asked us to shoot the RAMBAM hospital menu, my imagination went crazy. I saw in my mind a huge campaign, thousands of people straggling to enter the hospital under a brilliant copyrighter’s slogan (mine): “RAMBAM meals, nothing of a hospital!” .They missed the point. All they wanted was 12 shots for 12 recipes in their new year calendar. Art direction: Merav G. from GE studio, recipes and food preparations: Batya Berneman from RAMBAM Medical Center.
אוכל של בית חולים
כשמרב ושרון מסטודיו גבעת אלה ביקשו שנצלם את התפריט של חדר האוכל במרכז הרפואי רמב“ם, נשרפו לנו במוח כל הפיוזים. תודו שזה פסיכי לחלוטין. בראש רץ לי קמפיין היסטרי– הזקנה במסדרון (ברקע חלון לכרמל), שרה בקול צלול: “בכל שנה בדיוק בזמן, אני שוברת את האגן” ואז עולות כתוביות: “תפריט האביב בבי“ח רמב“ם, אסור להחמיץ!”.
לא הלכו על זה. אבל הכרנו אנשים מקסימים, בתיה ברנמן– מנהלת מערך המזון שהיתה אחראית למתכונים ולתבשילים (הטעימים! חייבים להודות), אייל שטרנבך משיווק וכלכלה, נורית מיחס“צ… וזהו, יצא בסוף לוח שנה/ מתכונים נהדר. ניהול ארט: מרב גרינצוויג– סטודיו גבעת אלה.
17 Responses to Eating is disgusting