A job for a hypochondriac

23 Jan A job for a hypochondriac

One of the many privileges in being a photographer, is the diversity of our work. We can shoot one day filet minion and in the other we can go out and shoot the dead sea landscapes. Hence, when we were asked by studio GE to go out and to shoot the Haifa Rambam Medical Center, it was all figured out.

CARE

Arye, the well known hypochondriac will be in pathological panics, Yasmin will get purple out of anger of him and Oron (our talented and clever assistant) will choke out of laughter. Thanks God we were in this fine hospital! The hospital marketing team bootstrapped itself out of the day to day surgical state of mined and went out for a heroic operation (ha, ha!) presenting donors and other influential good people all around the world the medical center future goals and abstract,

GOALS & ABSTRACT

while exposing them to the past and present achievements.

So we ran after Oded Mayer and Eyal Shterenbach all around Rambam hidden corridors, making our best trying to forget Lars von Trier “The Kingdom”

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=pBJBTD3cPXQ[/youtube]

and to avoid caching seasonal flew. We met incredible people; students, medical clowns, nurses, technicians, physicians, scientist and researchers doing their outmost to ease and to save life.

SUZY IS MAKING HER OUTMOST

Somewhere along the road between the boat in the Haifa golf, shooting the campus from the sea and the child in the pediatrics ward, side by side with the art direction of Merav Grinzweig & Sharon Ben-Barak- Studio GE, it stopped being just another job and it became to be a sacred mission.

VISION…

זה היה מצחיק ועצוב בו זמנית. אי אפשר לתאר את זה אחרת. לצלם בבית חולים זה לנסות לגעת בכאב ובתקווה גם יחד. אני חושב שבמידה מסוימת זו גם המהות של הרפואה: הכאב והתקווה. אז איך אפשר אחרת?

MERAV SKETCHES PROFESOR BIAR

המרכז הרפואי רמב“ם בונה את עצמו מחדש. וככה זה עובד: קודם חופרים מגרש עצום ליד הים, לעומק של ארבע קומות (להלן: הבור). מובן שמיד הבור מתמלא במי ים. אחר כך מביאים משאבות עצומות ששואבות את המים חזרה לים, בלי הפסקה כמובן, כי הים ממשיך מצדו למלא את הבור. שמחת בית השואבה וזה ענין של שנים. בינתיים בונים בבור איפה שיש פחות מים מקלט ענק (ארבע קומות בשטח של יותר ממגרש כדורגל אחד או שניים). אחר כך יבנו על המקלט ארבעה מגדלי אישפוז ומחקר (בית חולים, לא?). כשאין טילים מחיזבללה או מאירן, יכניסו לתוך המקלט מכוניות, ז“א חניון. כשיש טילים יוציאו את המכוניות ויורידו למטה את המיטות של החולים. זה לא בעיה, הן מגיעות קומפלט עם גלגלים. כל השאר כבר בבטון: צנרת חשמל, אינסטלציה, תקשורת, חמצן, כל מה שבית חולים צריך. פריקי קצת איפה שאנחנו חיים. כמובן שצריך כסף, הרבה. שיווק רמב“ם (עודד מאיר ואיל שטרנבך המסורים והיעילים) מפיקים חוברת לתורמים וסטודיו גבעת אלה, מרב גרינצוייג ושרון בן–ברק ביקשו שנצלם עבור חוברת תדמית שמוכרת: כאב ותקווה.

SOMEONE TO HOLD ON

הכי קל היה לצלם את הקמפוס מהים. הכי קשה היה לצלם במחלקת הילדים. בביה“ח עברנו ממחלקה למחלקה דרך מסדרונות אין סופיים וכמובן שאי אפשר היה שלא לחשוב על “הממלכה” של לארס פון טריייר. ובכל מקום היו טכנאים, סטודנטים ואחיות, ליצנים רפואיים, רופאים וחוקרים שניסו לעשות טוב מול כאב ויגון, חולי וצער. בחצרות התגודדו מדי פעם רופאים ורופאות צעירים שקיבלו עידכונים מנציגיהם למאבק המקצועי (זה היה בזמן השביתה) והאוזניים שלי בערו מזעם על החברה שלנו, האטומה והחרשת שמעיזה להגיד להם במצח נחושה כ“כ, לא. איפה שהוא, בימי הצילום, נוספה לעבודה הזו גם (קצת) תחושה של שליחות. שיהיה לכם בהצלחה, אנשי רמב“ם היקרים, שיפתח ליבם של התורמים ושיתמלא ה“בור” בגשם של מזומנים.

A Dr & A GENTELMAN